רפלקציה
בפרוייקט שלי בחרתי להתעסק ולהתעמק בתרבות הפאנק, הפאנק הוא לא שגרתי, ייחודי, לא מתנצל, פרובוקטיבי אבל בעיקר מענייין ומסקרן. לפני שהתחלתי את הפרוייקט היו לי המון חששות. באתי להופעות עם חבריי הפאנקיסטים וחששתי להישאר לבד שם, להיאבד או לא למצוא את עצמי בין האנשים. הציפיות שלי מהפרוייקט היו מאוד גבוהות בעיקר בהתאם לציפיות שלי מעצמי כצלמת ואומנית. התחלתי את הצילומים כילדה ביישנית שלא יודעת לגשת לאנשים. כמובן שתרגלתי את הדיבור עם המצולמים שלי בשנה שעברה אך שום דבר לא הכין אותי לאינטראקציה עם האנשים האלה.
הפרוייקט לא יצא כמו שדמיינתי אותו בהתחלה אבל זה לא דבר רע בעיניי. הוא כל מה שרציתי שהוא יהיה, השקעתי בו את כולי.
העשיה הזאת לימדה אותי התמדה והשקעה. הלכתי לבערך 8 הופעות בשביל לצלם, הבנתי המון דברים על עצמי ועל עולם הצילום, על המצולמים שלי ועל הסבלנות שלהם.
לפני עשיית הפררוייקט תפסתי פאנקיסטים כדבר מאוד ברברי ומוקצן והבנתי שכמובן יש כאלו גם כמו בכל קבוצה, אך המון מהם פשוט חיים בינינו ועובדים כי הם עוד רק ילדים. כמובן שיש להם אורח חיים שונה משלי והיסטוריה אחרת או טעם שונה, אבל הם לא מאיימים או תוקפניים או מוקצנים ברובם, הם פשוט אנשים עם טעם וסגנון שונה ממני והוא מדהים בעיניי. הבנתי שכצלמת יש לי המון כוח להציג אנשים ולתת להם במה. הבנתי את התחושה של אדם שניגש אליי לבקש שאצלם אותו או מספר אנשים וזה מילא אותי.
המצולמים שלי תמיד היו מקסימים והפרוייקט חיבר אותי לקבוצה שלא חשבתי שאתקרב אליה. הוא הכיר לי אנשים חדשים לחיים וחברים קרובים חדשים. רכשתי כבוד בתור צלמת בסצנת הפאנק וכרגע אני נכנסת חינם להופעות בגלל השם שפיתחתי בסצנה. נתתי את כולי והגעתי להופעות, שלחתי את התמונות ללהקות והרגשתי שמעריכים את העבודה והאומנות שלי וזה כמובן מדרבן.
שום דבר לא יעצור בעדי להמשיך בעשיה גם אחרי בית ספר. כמובן לא כפרוייקט לבית הספר, אבל בשבילי זה מעבר לפרויקט גמר. בעקבות הצילומים שעשיתי לפרויקט הכרתי אנשים וצלמים, התחלתי לצלם בשביל עסקים וחברים והשם שלי הולך וגדל בתור אומנית. אני לוקחת את עולם הצילום מאוד ברצינות וזה משהו שאני רוצה להמשיך בו. אני אשמח להמשיך לצלם את עולם הפאנק, את האנשים והלהקות, אם היה לי עוד זמן לפרוייקט כנראה שהייתי מצלמת פורטרטים של פאנקיסטים ויומרת גם עוד מיני קונספט בתמונות השלמה. התהליך לא היה קל, נאלצתי להתמודד עם הרבה חרדה כי למרות שאני מאוד אוהבת את חבריי, העולם הזה יכול להיות מפחיד ואינטנסיבי, יש בו המון אלימות וסמים, כל הופעה רוויה באלכוהול וסמים וזה לא העולם שלי, לכן נמנעתי מלהתקרב לזה, שמרתי על עצמי. אבל כדי להתקרב לאנשים שחיים סגנון חיים כזה צריך לקחת סיכונים.
לא הייתי משנה כלום בפרוייקט שלי. הייתי מסודרת מאוד בתהליך שלו, בסטים ובקשר שלי עם האנשים.
הקשיים היו בעיקר טכניים, מבחינת תאורה. כל ההופעות היו בערב ולכן היה חוסר באור, הפרוייקט שלי מצולם עם פלאש, חיצוני ופנימי לסירוגין. כמובן שהבחירה להשתמש בפלאש הייתה לא רק מפאת הקשיים הטכניים אלא בשביל האווירה ותחושת המציצנות שרציתי להעביר.
הפרוייקט לימד אותי הרבה על אנשים, מעמדות, דעות ועמדות שונות משלי, עברתי תהליך עם עצמי ועם המצולמים שלי ורכשתי כלים משמעותיים להמשך. אני מודה על הקשיים, ההצלחות, בעזרה שקיבלתי מאבי ומחבריי ואני מחכה לפרוייקט הבא שאציב לעצמי בקוצר רוח.