את פרוייקט הגמר שלי התחלתי בלי הרבה ביטחון, עם הרבה חששות ועל אף שידעתי מה המסוגלויות שלי, הייתי מפוזרת ולא ידעתי איפה להתחיל. התחלתי עם הרבה רעיונות ולא היה לי כיוון אחד, בעיקר התרגשתי מכל הנושאים שאני יכולה לבחור בהם וםחדתי שמה שאבחר לא יהיה הטוב ביותר ואני אתחרט בהמשך. התחלתי לחשוב על דברים שאני אישית מתחברת אליהם ואוהבת והגעתי לצילום רחוב של נשים מאחר ואני מאוד אוהבת אופנה נשית, ביגוד מיוחד ובכלל את הרעיון של נתינת מקום לנשים.

פנייה לאנשים זה דבר שמאוד קשה לי אז כמובן שהפרוייקט שלי סובב סביב בדיוק זה. הפרוייקט חייב אותי לצאת מאיזור הנוחות שלי ולפנות לאנשים זרים גם אם הם נראים לי מעט מאיימים לטובת התמונות שלי. עם הזמן, עברתי טסטים ומקומות, למדתי שהמקום בו אני מצלמת הוא לא החשוב ביותר, אלא ההתבוננות שלי על הסביבה ותשומת הלב שאני מעניקה לפרטים הקטנים. הבנתי איך לפנות לאנשים בצורה עדינה ורגישה ולא להתרסק כשמסרבים להצטלם.

שמתי לב לטכניקה, שעדיין קשה לי מדי פעם כשאני מצלמת אנשים ומתרגשת, אך התפתחתי והצלחתי לשים לב גם לתוכן וגם לטכני. קיבלתי תמיכה מחברותיי שיצאו עימי מדי פעם לימי צילומים שלקחתי על חשבון הלימודים, הכרתי אנשים שלא אשכח במהלך היציאות לצילומים ויצרתי קשרים חדשים שיכולים לסייע לי בהמשך הפרוייקטים. 

הצלחתי להביא את עצמי בפרוייקט ויצאתי מסופקת מהחוויה הזאת. כמובן דבר שהיה קשה הוא ניהול זמנים בתוך כל העומס של השנה, אך היה חשוב לי לפנות מקום לדברים שאני אוהבת באמת, גם אם זה בא על חשבון דברים אחרים. סידרתי סדרי עדיפויות ונתתי את כולי לפרוייקט. אהבתי כל רגע בו והבנתי כמה כוח יש לקופסא עם הרצועה שיצאתי איתה החוצה. 

בתחילת הפרוייקט התקשיתי לגשת לאנשים מביישנות והתמונות היו בהתאם, כמובן שלא הייתי מרוצה מהן והגעתי להבנה שאם לא אגש, הפרוייקט לא יהיה טוב ואני לא אממש את הפוטנציאל שלי.

הפרוייקט רק חיזק את האהבה שלי לצילום והבנתי איזו דרך עברתי מתחילתו. עבודת העריכה הייתה קצת קשה אך בדרכים שונות התגברתי והגעתי לתוצאות שאני גאה להציג ולהגיד שהן שלי. אין תחושה טובה יותר מלסיים יום צילומים עם חיוך ענק, לרוץ לחדר העבודה ולהגיד לאבא שלי (הצלם) שהוא מוכרח לראות את התמונות. הראייה האומנותית שלי רק התחדדה והתשוקה ליצירה התגברה והתעצמה. פיתחתי כלים שישמשו אותי לעוד שנים רבות ואני גאה בעצמי למרות הנפילות והקשיים בדרך.